1973, שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. הוא אינו מצליח לתקשר עם הסובבים אותו ומעביר את ימיו לבדו בנסיעות ארוכות במשאית האדומה שלו. חוסר התקשורת עם אשתו דפנה ובנם הקטן שלומי גורם להתפוררות התא המשפחתי שבנה.
בתקופה בה לא הייתה מודעות ל"הלם קרב" מנסה אשתו דפנה לקבל עזרה מהצבא ולשמור על טיפת השפיות האחרונה של בעלה, במקביל מנסה שלומי בן ה-10 להבין מה יש לאביו ולמה הוא לא כמו כל האנשים.
פרוץ מלחמת יום כיפור שולחת את מנשה למלחמה חדשה והופכת את התפוררות התא המשפחתי הקטן לסופי.
סינופסיס
בשנות ה-70, אנשים שחזרו מהמלחמה עם תופעת "הלם קרב" עדיין לא היו מאובחנים כאנשים שסובלים מפוסט טראומה. אנשים אלה נאלצו להסתיר את מה שעובר עליהם בין אם מבושה ובין אם מחוסר הבנה מה באמת הבעיה שלהם. חלקם הלכו לישון בלילה עם תקווה שלמחרת בבוקר יקומו כאנשים "רגילים". הסיטואציה הזאת גרמה לאותם לוחמים להתכנס פנימה ולהסתיר את המחלה, ועקב ההסתרה להיחשב כמשוגעים, ולהיתפס על ידי החברה כחריגים, כמי שאינם פועלים על פי הנורמות. לדעתנו, למרות שעברו חמישים שנה מאז, והמודעות, הטיפול ותשומת הלב השתפרו במהלך שנים אלה, עדיין גורמת המדינה להלום להרגיש חריג, שכן עדיין יש המון הלומים בארון, כאלו שמסרבים לצאת החוצה ולהודות. והמדינה במקום ללכת ולחפש אותם, מתוך אחריות אמתית, מסתפקת בלשבת ולחכות שהם יגיעו אליה.
הסרט הוא לא סרט אוטוביוגרפי, אבל הוא כן סרט אישי מאוד, שנוגע בצלקות מחוויות הילדות שלנו. המטרה שלנו הייתה ליצור סרט שמתאר התפוררות של תא משפחתי, אך יחד עם זאת היה חשוב לנו להבהיר שלפעמים אין אשמים במצבים כאלה, ומכאן נבעה הבחירה בהלום קרב שבעצם היותו "חולה" גורם לקרע במשפחה. מכאן גם באה הבחירה שלנו להציג בסרט משולש שכולל אבא, אימא וילד כדי שיהיה לנו בתור יוצרים מספר זוויות לשחרור המטענים שיש לנו.
בנוסף על כך, הבחירה בהלום קרב ממלחמת ששת הימים באה כדי לומר שבמלחמות אין באמת מנצחים, כי גם במלחמה שהסתיימה ב"ניצחון" תוך שישה ימים, איבדנו המון אנשים, שלא חזרו מהקרב או שחזרו חצי מתים. עבור האנשים האלו והמשפחות שלהם לא מדובר בניצחון אלא בשכול וכאב עמוק. וגם אם בוחנים את המלחמה בראי ההיסטוריה אז ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים יצר מציאות פוליטית וגיאוגרפית שעד היום החברה הישראלית משלמת עליה בדם.